פרשת שלח לך עוסקת בשילוח מרגלים לתור את ארץ ישראל לפני כניסת העם לארץ. סופה של שליחות זו רע ומר, המרגלים שבים משליחותם ומוציאים דיבת הארץ רעה, עונשם, הם ודורם, דור המדבר לא יזכו להיכנס לארץ. על פי המסורת התלמודית התרחש ליל בלהות זה עם חזרתם של המרגלים בליל תשעה באב, "בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ… אמר להם הקדוש ברוך הוא, אתם בכיתם בכייה של חנם – ואני קובע לכם בכייה לדורות" (תענית כ"ט ע"א). אותו תשעה באב היה הראשון בשלשלת הפורענויות שיום זה מבטא. מחומרת העונש אנו למדים על מהות החטא.
הרמב"ן פירש כי לא היה כל חיסרון בשליחת המרגלים שזהו טבעו של עולם, כדרך צבאות הבודקים מבואות העיר ומכינים תכניות, מפות וסדרי כוחות לפני מסע כיבוש. לדעת הרמב"ן כיוון שהתורה לא תסמוך מעשיה על הנס יש צורך לשלוח מרגלים, לפי גישה זו החטא אינו בעצם שילוח המרגלים אלא בסיפור ותיאור הדברים לאחר ששבו המרגלים משליחותם (שם, י"ג ב'), התרים את הארץ מתייצבים לפני כל העם. הכול יודעים על מסעם ועל שובם, והכול מצפים לדבריהם ולרשמיהם. אומנם העם יזם את השליחות אך הדיווח שלהם אינו מסמך מודיעיני אלא אירוע ציבורי פומבי, אך האם לא היה ראוי לפחות להקדים לדיווח הפומבי ישיבה סגורה של מנהיגות העם? האם כך מתכוננים למלחמה? גם יהושע שלח מרגלים אך אלו יבוא 'חרש' (יהושע, ב', א') כיאה ליוצאים למשימת ביון סודית. הם ייקראו בהמשך 'האנשים המרגלים' או 'הנערים המרגלים' (שם, ו', כ"ב-כ"ג). שמותיהם ייוותרו עלומים. כל רכיבי הדיווח ניבטים כדברי אמת, כולם בתחום הדיווח המצופה מתרי-הארץ. אכן, ניכרת בדבריהם החרדה, שמא לא ניתן יהיה לכבוש את הארץ. אולם, זו חרדת אמת. אם כל זה הביא את המצב לסף פיצוץ, הרי זה משום שמלכתחילה אסור היה שהדיווח יימסר כך, ברוב עם. לא דעת קהל באספת עם רותחת וגועשת היא הצריכה לשקול דיווח מודיעיני או הערכת מצב. לא אל מול כל העם צריך משה לשמוע מה בפי האנשים ששלח לתור את הארץ.
המצב הקיומי של חוסר וודאות מערער, מאיים ומטריד את הנפש האנושית ועשוי להוביל לחרדה, חוסר אמונה, ייאוש, חידלון. במצב בו אדם חש אבדן שליטה על כל נדבך בחייו, עשוי להוות קטליזטור לרצון לחפש אשמים, להחליף את תחושת הפחד וחוסר האונים בשנאה. כלומר, כשלו באבחון, הם ראו את הארץ, אך הם בחרו לראות את ערוות הארץ ולא את טובה את קשייה ולא את מעלתה. בוודאי הם ספרו את מה שראו, והם ראו את טוב הארץ, אולם כל מה שראו לא שינה מאומה בשבילם, והם הגיעו למסקנה שאין להיכנס עתה לארץ, והפרשנות שנתנו לדברים הייתה לפי מאווייהם, שנבעו מכך – שהם מאסו בארץ חמדה. מצב זה הוא מחזורי ומתמשך ומאלץ אותנו לבחור נקודת מבט שתניע אותנו ל"שליחות" לפעולה, ל"שלח לך" המדויק ללא פניות וללא חרדות מיותרות.
ארבעים שנות הנדודים הארוכות במדבר היוו תשובת משקל והכינו את העם לכניסה לארץ. גם אם דור יוצאי מצרים לא יזכה להיכנס לארץ – דור הבנים יזכה. אלא שהיו כאן שני שלבים. בשלב הראשון הומר עונש ההשמדה בעונש קל יחסית על המרגלים, ואולי אף על שותפיהם הקרובים להמרדת העם, נגזר שלא יזכו להיכנס לארץ, "וכל מנאצי לא יראוה". לשאר העם נאמר, "מחר פנו וסעו לכם המדבר דרך ים סוף". עד מתי? לא כתוב! כרגע יש עיכוב בכניסה לארץ. בכל אופן לא נגזר עליהם ארבעים שנה! בשלב זה קורה משהו חמור, "והאנשים אשר שלח משה לתור את הארץ וישבו וילינו עליו את כל העדה להוציא דבה על הארץ". לאחר ששמעו שנכשלו בחטא חמור שכמעט והביא להשמדתם, עדיין מקשים הם את ערפם, הן המרגלים והן העם, ולא חוזרים בהם. ולכן פותח ד ב"נאום תוכחה", "עד מתי לעדה הרעה הזאת אשר המה מלינים עלי את תלונות בני ישראל אשר המה מלינים עלי שמעתי". מראית העין של ענייניות כבר נמוגה, הדמגוגיה כבר ניצחה. ואכן הם ממשיכים ומסיתים, ואז גם העם משלם "במדבר הזה יפלו פגריכם… ובניכם יהיו רועים במדבר ארבעים שנה ונשאו את זנותיכם עד תם פגריכם במדבר" הרב יוזף יוזל מנובהרדוק, מתנועת המוסר הליטאית. דורש כי חטאם של עשרת המרגלים היה בן השאר חוסר אמונתם כי הם ובני דורם ראויים. בדיית הפחד המצמית שלוחש באזננו "את/ה לא מספיק/ה את/ה לא ראוי/ה", הוליד חוסר יכולת להפריד בין מציאות לבין בדיה. חוסר אמונה זה לא מאפשר את ה"שלח לך" המחדד ומזכיר את השליחות. כדי לרשת את הארץ יש להשתקם מליל הבלהות ההוא.
(שלח תשפ"ג)